אלזה מורנטה 1985-1912
דמיון ומציאות, קסם והתפכחות, חוסר מוצא ומפלט
אלזה מורנטה, מהמפורסמות בסופרות איטליה ובסופרות העולם, נולדה ברומא לאם יהודיה ממודנה, אירמה פוג'יבונזי, מורה בבית-ספר יסודי ולאב נוצרי סיציליאני, אאוגוסטו מורנטה, מחנך במוסד לעבריינים צעירים. אלזה הייתה הבת השנייה אחרי מריו שנפטר תינוק. אחרי אלזה נולדו אלדו, מרצ'לו ומריה.
אמה של אלזה הייתה נשואה לאאוגוסטו מורנטה. אלזה, כשני אחיה, אלדו ומרצ'לו, וכאחותה מריה, גדלה בביתו ונשאה את שמו. אלא שהאב הביולוגי של כל ילדיה של אירמה פוג'יבונזי, כולל התינוק שנפטר, לא היה בעלה אאוגוסטו מורנטה. אלזה ואחיה נולדו כולם מחוץ לנישואים.
האב הביולוגי היה פרנצ'סקו לו מונקו, פקיד דואר. אך בתעודת הלידה של אלזה מורנטה רשום אאוגוסטו מורנטה כאב ופרנצ'סק לו מונקו כעד.
המסמך הרשמי מהווה מצגת שקר, היפוך של המציאות. מי באמת האב ומי באמת העד, שאלת זהות ההורה מוצגת כבר לפני הולדתה של אלזה. נסיבות לידתם של הילדים עטופות בכזב ועלולות להטיל, בצדק או שלא בצדק, כתם על הצלע הנשית במשולש. מה שכתוב אינו האמת.
אמה של אלזה הסתירה את זהותה היהודית וחינכה אותם כקתולים. אלזה מורנטה נישאה בכנסייה, לפי בקשתה, ורשומה כקתולית בתעודת נישואיה. גם כאן מה שכתוב אינו אמת צרופה. אלזה גילתה הזדהות עמוקה עם העם היהודי וסבלו, נכון, אך חייתה כל חייה כקתולית.
"טאבו" מוצאה היהודי של האם מצטרף ל"טאבו" הריונותיה ולידת ילדיה, מתלכד איתו ומעצים אותו בתודעתה של אלזה. שני הנושאים מחוברים בחייה וביצירותיה וקשורים לאי נורמטיביות ביחס לסביבה, לבושה, לרגשי אשמה ולרדיפות. אידה, גיבורת אלה תולדות, מסתירה את יהדותה ואת הריונה, בנשימה אחת. כדי ללדת את אוזפה, קול עתיק מושך אותה לגטו של רומא בו היא מוצאת מקלט ונזכרת במוצאה היהודי. גם ברומן ארצ'לי כרוכים יחד מוצא יהודי וחריגות הקשורה במין ולידה. התנהגותה המינית השערורייתית של ארצ'לי מעוררת מצד תושבי הבניין שבו היא גרה את אותו בוז עצמו שלו זוכה דייר יהודי.
שאלת מוסריות האם (או האב) בולטת בכל יצירתה של אלזה ועולה במלוא חדותה ברומן האחרון שלה, ארצ'לי, שאותו כתבה כמה שנים לפני מותה. אחרי כמה שנות סימביוזה בין האם לבנה מנואלה, שחיים פרודים מהעולם בגן עדן פרטי, בהיחבא, הופכת האם לנימפומנית ודוחה את בנה מעליה. בריאותה הנפשית והפיזית הולכת ומידרדרת עד למותה. הסיבה לשינוי החד באופיה היא פטירת אחותו התינוקת של מנואלה לאחר לידתה ואי אפשר שלא לחשוב על אחיה הבכור של אלזה, מריו, שנפטר בגיל צעיר.
בחלק השני של חייה של הסופרת גברו ההקצנה והפסימיזם והתמעטו תקופות האושר. הרגשת חוסר המוצא גברה. דומה שלא היה בהצלחתה המקצועית האדירה, במודעות לכשרונה הנדיר, בתקופות האושר של כתיבת היצירות, בנסיעותיה לארצות הברית, רוסיה, סין, ברזיל והודו, בחיבה ובאהבה שרחשו לה מעריציה וחבריה בכדי לחבוש את פצעי הילדות.
אב שאינו אב ועד שאינו עד, מצב לא בנלי ולא פשוט שהדיו מצוים, כאמור, בליבת יצירתה של אלזה מורנטה. גיבוריה של אלזה מגורשים מגן העדן של הילדות ברגע בו הם פוקחים את עיניהם כדי לראות את האמת על הוריהם. מרבה דעת מרבה מכאוב. או שמא תמיד ידעו הילדים ולו אף עמומות שרגלי האל עשויות חרס. ואף ההיפך הוא הנכון: אמם העריצה של הילדים בסיפור משחק סודי מגלה את סודם ושוברת את עולם הדמיון הקסום שבו הם מוצאים מפלט. הילדים מגורשים מגן העדן של החלומות והאגדות ברגע שבו פוקחת האם את עיניה. אין להם יותר אפשרות לקום בחצי הלילה ולהציג בהיחבא הצגות, לשחק דמויות של מלכים ורוזנים מימי הביניים שפגשו בספרים.
אידה, גיבורת אלה תולדות, היא מורה במקצועה, כמו אמה של אלזה מורנטה. עוד כמה קווי דמיון מחברים בין שתי האימהות. אידה, כאימה של אלזה, מסתירה את מוצאה היהודי מהסביבה. נסיבות לידתו של בנה השני של אידה, אוזפה, גם הן לא היו נורמטיביות ולא היה מן הראוי שתתגלינה. לא בכדי בוחרת אידה ללדת את אוזפה בגטו, בעזרת מיילדת יהודייה מנפולי, תוך הזדהות עמוקה עם תושביו. בתוך כך אין לשכוח שהספר מעוגן בסמליות נוצרית ואוזפה הינו,ללא כל ספק, דמות קריסטית?קורבנית. הלידה בגטו מעצימה פן זה.
אידה, אלמנה צעירה, נאנסה על ידי חייל גרמני צעיר בגילופין וילדה את אוזפה, ילד בעל דמיון מפותח, חולה במחלת הנפילה, ובנוסף לכול בן לאב שזהותו עלומה. גיבורת הסיפור רדיד אנדלוסי היא רקדנית?שחקנית שהקריירה שלה צונחת, אם לבן ובת. אחרי מותו המוקדם של בעלה, יחסיה עם בנה הדורש אהבת אם אקסקלוסיבית מסתבכים והולכים. החזרה לרחם האם שגיבוריה של אלזה מורנטה עורגים אליה היא כמובן לא אפשרית. תחילתו וסופו של הסיפור רומזים לכך שהבן הופך לעבריין. גם כאן משובץ פרט מחיי אביה של אלזה שהשגיח, כאמור, על עבריינים צעירים.
אני כולי בתוך יצירותיי, הייתה עונה אלזה מורנטה כשהיו שואלים אותה על חייה. והטעימה שהרומן אוטוביוגרפי אף יותר מקורות חיים בכוללו גם את מימד הדמיון: הרומן, בדומה לחלום, מהווה תמונת חיים מועשרת ומועצמת, גדולה מהמקור.
אלזה לא אהבה להסגיר את עצמה ישירות וענתה פעם לקונית לעיתונאי טורדן שחקר אותה על אודות אמה: "אמי הייתה הטהורה בנשים."
שאלת טוהר המידות של ההורים היא אכן נושא מרכזי בעולמה של הסופרת. האלהת דמות ההורה מסתיימת בנפילה. המסכה מורדת והילדים המתעמתים עם דמות ההורה נשארים ללא נחמה, סובלים ממומים שונים )מנואלה קצר ראייה, הילדים בסיפור משחק סודי רזים וחלשים, אוזפה חלוש וחסר אונים(, מטפורה של אי יכולתם להסתגל ולהתבגר. הגיבורים של אלזה מורנטה לא עומדים בשבר שבין האידאליזציה להתפכחות. הם הופכים לבגירים, מתגבהים, אך רגליהם נשארות זעירות כרגלי ילד, לא מסוגלות להלך. דונה אמליה בסיפור הנושא את שמה היא אישה גבוהת קומה ויפה בת חמישים הנראית כבת שלושים ומתנהגת בקפריזיות של ילדה. כפות רגליה הזעירות לא תואמות את גופה וגילה. בסיפור יוצא דופן ומשעשע זה נידון הנושא הטרגי בהומור. דונה אמליה, כפילה קומית של אלזה מורנטה, הייתה מעדיפה שינשאו אותה כמלכה, כקדושה, על כפיים, במרכבת אפיריון, כאילו הייתה אפיפיור. הסיפור רדיד אנדלוסי מתעכב גם הוא לא מעט על נושא הנעליים אך מזווית ראייה קדורנית. אין בכוחו של הגיבור להיגמל מהילדות ולצעוד בנעלי בוגר, אין הוא מוצא מפלט בר קיימא בדת שסוככה עליו רגעית וסופו בכלא. ברומן כזב וכישוף מרמזות הנעליים בהיפוך לסיפור האגדה סינדרלה. התדמית העצמית של גיבורי הרומן ירודה, הכישוף אינו פועל לאורך זמן, השקר הוא מום בו לוקים שלושה דורות.
אליזה דה סלבי, המספרת, מסתגרת בחדרה כדי לכתוב את הרומן. נושא הכלא, היכלאות מרצון או שלא מרצון, מרכזי בחייה וביצירתה של אלזה מורנטה, כפילה של אליזה דה סלבי. הגיבורה נקראת רשמית דה סלבי אך אביה, פרנצ'סקו דה סלבי, מגלה שאביו האמיתי אינו דה סלבי כי אם מונקו, נוכל שיושב בכלא. פרנצ'סקו היה צריך, אם כן, להיקרא פרנצ'סקו מונקו. שמו של אביה הביולוגי של אלזה מורנטה היה... פרנצ'סקו לו מונקו. גם אלזה הייתה צריכה למעשה להיקרא אלזה לו מונקו ולא אלזה מורנטה. גם דמותו של פרנצ'סקו היא, אם כן, כפילה של הסופרת. כל הדמויות ברומן כזב וכישוף הן למעשה כפילות של הסופרת.
קשרי הרומן עם המציאות סבוכים ומפותלים. בחיים עצמם, אירמה, אמה של אלזה התעמרה בבעלה, אאגוסטו מורנטה שהיה אימפוטנט. פרנצ'סקו לו מונקו, אביה הביולוגי של אלזה, פקיד דואר נאה, הצליח לגבור על סלידתה של אירמה ממין ואף לצייד אותה, כאמור, בארבעה צאצאים.
ברומן, פרנצ'סקו דה סלבי, פקיד דואר, בנו של ניקולא מונקו, הוא בעלה האומלל של אנה, אמה של אליזה. פניו מחוטטות ואשתו אנה, המאוהבת בדודנה יפה התואר, מתעמרת בו.
אלזה מורנטה מדביקה, אם כן, ברומן את פרשת שני האבות לדור הקודם, לאביה ברומן. היא עצמה, אליזה?אלזה, מצוידת באב אחד ששמו כשם אביה הביולוגי ודמותו כדמות אביה הרשמי. דומה שאין לה מנוס מהתחבטות אינסופית, בין צרכים מנוגדים, צורך הזדהות וצורך הרחקה, צורך עמעום וצורך הבהרה.
ברומן השני של אלזה מורנטה, האי של ארתורו, דמות האב מרכזית. האב הוא זה שהכזיב. אמו של ארתורו מתה בלידתו. הילד גר באי פרוצ'ידה, לחופי נפולי, גן עדן וכלא בעת ובעונה אחת, בצילה המאיים של טירה שהפכה לבית סוהר לעבריינים. מוטיב סיפור האגדות הקסום כרוך כתמיד אצל אלזה מורנטה במוטיב הכלא. הסופרת נעה בין המפלט שמספקים הקריאה, הכתיבה, הדמיון לבין תחושת חוסר המוצא שכופים עליה החיים עצמם, מצגת כזב שסופה ניוון ומוות. אין היא וגיבוריה אלא מלאכים שקוצצו כנפיהם, אסירים מובסים, נידונים מלכתחילה למוות, מתעוררים מחלום שווא )זהו נושא הסיפור רחוב המלאך(.
ילדותו של ארתורו עוברת עליו באי קסום, בסימביוזה עם הטבע, תוך שהוא מדמה את אביו לגיבור, לאל. על סף ההתבגרות נפקחות עיניו והוא מתוודע אל הרע והטוב. נודע לו שאביו אינו אלא עבריין עלוב ונישואיו אינם אלא הצגה. האב מנהל בהיחבא פרשת אהבים עם אסיר מהכלא שבאי. ארתורו עוזב את האי, מטפורה של עולם הילדות הסגור, ויוצא אל העולם בסיועו של מעין אב שני.
בגרסה הראשונה של הספר ארתורו מתגייס לצבא ונכלא על ידי האנגלים באתיופיה. הוא כותב את ספרו בכלא, בגיל שבע עשרה )הגיל בו עזבה אלזה מורנטה את בית ההורים כדי לחיות לבד, מעשה גבורה בתקופה ההיא(. כך מתחיל הרומן. הסופרת שכתבה אפיזודה זו פעמים רבות ובגרסה הסופית השמיטה אותה כליל.
אידיאליזציה של הורה, ספק, אכזבה, התפכחות, נפילה, נוסחה שלטת ביצירותיה של אלזה מורנטה וגם כשהיא משתנה, המימד הטרגי בעינו עומד, את תפקידו של הורה העריץ ממלא משטר עריץ. ברומן המפורסם ועב הכרס אלה תולדות מוחצת ההסטוריה את התמימים והטהורים.
אלזה מורנטה גלתה תמיד אמפטיה לקורבנות ההסטוריה. ידוע המכתב הנרגש שכתבה לבריגדות האדומות שחטפו ורצחו את ראש הממשלה אלדו מורו בשנת 1978 בבקשה להפסיק את האלימות. את רציחתו של אלדו מורו חוותה אלזה כטרגדיה אישית.
נקודת המוצא של אלה תולדות הייתה אפיזודה טרגית שעליה דיווח עיתון רומאי בשנת 1947: גופותיהם של אם, בנה הקטן וכלב רועים נמצאו בדירה ברובע טסטצ'יו ברומא. ברובע עממי זה בילתה אלזה חלק גדול מילדותה.
כשעלה בה הרעיון לכתוב ספר מחאה פוליטי, כפי שהגדירה היא עצמה את אלה תולדות, וכשהתחילה בכתיבה, הייתה מאושרת. כדי לכתוב אלזה הייתה מסתגרת ומתבודדת מרצון. זה היה הזמן המכושף של איחוד ההפכים, גן עדן וכלא.
אוזפה הוא בעת ובעונה אחת היא עצמה וגם הילד שלא היה לה. אלזה לא הביאה ילד לעולם ובמחצית השנייה של חייה הצטערה על כך. בספרה אליבי אלזה הסבירה שאי יכולתה להביא ילד לעולם היה קשור לאי יכולתה לאהוב ואי יכולתה לאהוב נבע מדגם סיפור האהבה האומלל הראשון שלה, דחייתה על ידי האם.
מנואלה, גיבור ארצ'לי, נדחה על ידי אמו ומשכפל ללא סוף דחייה זו בסיפורי אהבה אומללים ומשפילים. קיבעון רגשי ותחושת החמצה, בלשון הפסיכולוגים. אך מודעות לבעייה לא תמיד מסייעת לפתרונה.
סיפור האהבה של אלזה מורנטה עם אלברטו מורביה שלו נישאה בכנסייה בשנת 1941 נמשך כעשרים שנה וכשהסתיים, נשארו ידידי אמת עד הסוף. מורביה היה בא לבקר אותה כל שבוע בשנים האחרונות לחייה שבהם הייתה מרותקת למיטה.
בשנת 1955 נשבתה אלזה מורנטה בקסמיו של במאי הסרטים לוקינו ויסקונטי שהעדיף, כידוע, גברים. קשר האהבה והידידות נמשך שנתיים. זו הייתה התקופה שבה כתבה את האי של ארתורו ואין ספק שדמותו של ויסקונטי שימשה אותה במידת מה בבניית דמותו של אביו של ארתורו. אהבתו הלא אפשרית של ארתורו לאביו היא אהבתה הלא אפשרית של אלזה לויסקונטי.
בשנת 1959 הכירה בניו?יורק צייר צעיר ויפהפה, ביל מורואו, שבא לגור איתה ברומא כמה חודשים לאחר מכן. בשנת 1962 הציג ביל מורואו את ציוריו בתערוכה בגלריה רומאית, בסיועו של אלברטו מורביה. באותה שנה נהרג הצייר בספק נפילה ספק קפיצה מגורד שחקים במנהטן. קרוב לודאי שהיה תחת השפעת סם. שוב נקטע קשר אהבה וידידות אמיץ. ציוריו של מורואו מעטרים את ספרה ילדים מצילים את העולם. יש לציין שגם אלזה ציירה בכישרון. איוריה מעטרים את הסיפורים שכתבה כשהייתה ילדה.
חייה של אלזה הפכו מלודרמטיים יותר ויותר. דרמה רדפה דרמה. באותה שנה שבה נהרג מורואו עזב מורביה, שהקשר עם אלזה העיק עליו זה מכבר, את בית הזוג ועבר לגור עם סופרת צעירה.
בשנת 1975 נרצח פאוזיליני שהיה ידיד?נפש של אלזה. אלזה שיחקה באחד מסרטיו תפקיד של אסירה בכלא רומאי, יושבת כשגבה שעון על קיר, מסוגרת, לא משתתפת בשיחות שתי אסירות אחרות. אלזה גם שימשה לו כיועצת לענייני מוסיקה בסרטיו. מקובל לומר שפאוזיליני שימש לבניית דמותו של מנואלה. ביקורתו החריפה של פאוזיליני על אלה תולדות הסבה צער רב לאלזה.
בשנת 1980, בטיול לספרד עם חברים, אלזה שברה את כף עצם הירך ותאונה בנלית זו סימנה את תחילת הדרדרותה הפיזית. ב1983 פתחה אלזה את ברז הגז בנסיון התאבדות וניצלה ברגע האחרון על ידי מטפלת. ב1985 נפטרה.
חוקרי ספרות ניתחו לפני ולפנים ולעיתים רבות באופן מבריק את חייה ויצירותיה של מי שכונתה המלכה האגדתית. מאמרים וספרים רבים נכתבו עליה, תיאוריות רבות יושמו על כתביה, משנות פרויד, יונג, לאקן, מירציאה אליאד ועוד הולמות להפליא את סיפוריה. מורביה אמר שהיא גדולה ממנו באומנותה, גינצבורג נאחזה התפעלות מעורבת בקנאה כשקראה את כזב וכישוף, קנאת סופרים מהסוג האצילי. גינצבורג שהתחילה אז לעבוד בהוצאת הספרים אינאודי סייעה למורנטה להוציא לאור את ספרה בהוצאה זו ואף התיידדה איתה והכירה לה את פבזה וקלווינו.
הניתוחים הרבים קורעים צוהר ליצירתה שלא תמיד ידידותית ויש להודות שיש בה מן המעיק. בתוך כך אין ביכולתם להסביר את הכישוף שהיא מטילה על רוב הקוראים, את הבלתי ניתן להסבר. רב הכישוף בה ומכניע את המייגע, את תחושת חוסר התוחלת והחנק. אלזה היא קוסמת יפהפיה מצועפת בשמלת פאר ארוכה אשר בקולה המזמר פותחת בפנינו את שעריו של ארמון סיציליאני, גן העדן של האומנות.
?
?
?
?
?
?
?
?
?
חוקרת ספרות ולשון, מלמדת עברית
